אתר ההכרויות לאבלי

אתר ההכרויות המוביל והאיכותי ברשת.

הרשמה חינם!

ממה נובעים ההבדלים בין נשים לגברים?

מריבות עם בן הזוג, אם כבר יש כזה, הן הדרך המהירה ביותר לגלות כמה האהבה קרובה לשנאה, או לגלות כמה האהבה היא שקר ומרמה. או לגלות כמה זה מטורף להיות אשה.  

רק לפני רגע הייתם זוג מהסרטים, ניקרתם עיניים לכל השכנים, הודית לאלוהים כמה פעמים על שמצאת את אותו יהלום בין ערימת המושחתים שחגו סביבך כלהקת נשרים מורעבים בימייך כסינגלית, והנה הוא זרק מילה שצלצלה לך מה-זה רע, וברגע את מתפרצת. פרצוף הדובשנית שלך הופך לפרצופה של מפלצת, ואת לא מצליחה לשחזר איך היית טיפשה/נואשת/בלתי שפויה להכניס לחייך את היצור הזה הנורא, שהפך את ימייך ולילותייך לקללה.  

לא קלה עלינו הזוגיות, וברור שבמקרים רבים, אלמלא הסטיגמה של הרווקה המתוסבכת שהולכת ומזדקנת, יש יותר מסיכוי סביר שנשים מסוימות היו מעדיפות לנהל חיים עצמאיים לחלוטין ובנוסף ליום העצמאות הכללי, לחגוג גם יום עצמאות נשי אחת לשנה.  

מה רע? לחיות את החיים שלי בכוחותיי, בגבולות הברורים שאני מכתיבה, להתנתק מהמחויבות, והנאמנות, והחשדנות. להתנתק ממה הוא יגיד, מה הוא יחשוב, מה הוא ירצה, מה יעשה. לברוח מעול התסביכים המודחקים שעלולים לפרוץ בפתאומיות מתוך אין ספור הלחצים שהזוגיות יוצרת בנו, רוצים או לא רוצים. ואכן, רבות וטובות לא מתמסדות, אלא מעדיפות, במודע או בהדחקה, לשמור מרחק נגיעה מכל הכאבים והמועקות שמערכת יחסים עלולה לגלות.

 

נשים - קודם צריך עוד לכבוש את בימת החיים

וככה יוצא, שבשנות האלפיים נעשינו כל כך עצמאיות, עד שצו האופנה מכתיב לנו בעיקר לחכות. לחכות עם המחויבות, לחכות עם ההריון, לחכות עם הלידה, לחכות עם הדבר הפרימיטיבי הזה שנקרא "משפחה". עד שמגיע גיל המעבר, שלא לומר גיל הבלות, ואנחנו? מחכות... כי קודם צריך עוד לכבוש את בימת החיים, על הזוהר הזה בחורות עצמאיות לא מוותרות. ואז, בגילים מתקדמים, לאחר שהעצמאות השתלטה לנו קליל על כל חלקה טובה בלב ובנשמה וכביכול חיסלה סופית את האיום של התלות, יש כאלה שמבחירה או מחוסר ברירה מחליטות להביא גם ילד לעולם, לחלוטין בעצמן. זה טוב או זה רע? אני בטח לא זו שתקבע. 

אז אנחנו עצמאיות יותר. אולי עבור חלק מהגברים העצמאות הזו היא סיוט, ובשביל אחרים היא התגשמות כל מאווייהם הכמוסים - אשה שעושה הכל בעצמה, יש בזה כוח ועוצמה, אבל גם עבורנו, הנשים, העצמאות היא דו-פרצופית. פעם היא מחייכת בשמחה, ונושאת בחובה הבטחה להגשמה עצמית מלאה. ובפעם אחרת היא בוכה - כשהעצמאות הזו מרחיקה אותנו מכל ההנאות הרבות שבאות בעסקת חבילה עם זוגיות טובה. ויש גם הפסד נוסף - הגברים מפחדים מאיתנו יותר. וכשנכנס הפחד בין האנשים, התקשורת נהיית שקרית יותר ונוצר עולם מפורד יותר. בודד יותר. קשה יותר. ואני שואלת, איך כל זה ייגמר? 

 

נשים וגברים - לכל מין יש את הטבע שלו, בואו נכבד את זה

מצטערת אם בימינו המודרניים אמירה כזו היא על גבול החוצפה, אבל לי לא נראה שאלוהים התבלבל כשהוא ברא אותנו זכר ונקבה. בסך הכל אילו היינו לגמרי שווים, אז במקום לייצר שני מינים, הוא בטח היה מוצא לעצמו עיסוקים קצת יותר טובים לאותו חמישי. בכל זאת, חמישי זה ה-יום לבילויים.  

אז למי שחשבה שעצמאות פירושה לנסות למחות כל זכר של נשיות מעל פני האדמה, הייתי מציעה לצאת מהסרט הרע ולראות כמה הטבות ברורות לזה שְעָשַנה אשה. אני אישית מעידה שאני נהנית בטירוף מלהיות הגברת. אני אוהבת שפותחים לי את הדלת, אני אוהבת שמשלמים עלי, אני אוהבת שמחכים לי כשאני מתארגנת, אני אוהבת שמסיעים אותי ולא שאני הנהגת. ואני בהחלט סולדת מתיקון פנצ'רים ומלהוכיח לגבר שאני והוא יכולים לעשות את אותם הדברים (למרות שבינינו anything he can do I can do better , כמו שאומרים). הרי זה שיגעון מבחינתי לוותר על כל הפינוקים ולעבוד בפרך בתחומים שכבדים עלי. בדיוק בשביל זה אלוהים טרח לברוא אותם עם שרירים.

ואם נעמיק לרדת לשורשם של דברים, כל זכר ונקבה מצויים יודעים שלזכר יש על פי רוב נטיות גבריות, כמו יכולת מוגבלת לבצע בו זמנית שתי פעולות, חיבה בלתי מוסברת להקשיב לחדשות, דחף להוציא מיטב מזומניו על גאדג'טים ותוכנות ותחביב מפוקפק של צפייה משולהבת ומשולבת צעקות באנשים רצים אחרי כדור משך שעות ארוכות. זאת בעוד שלרוב הנקבות יש נטיות נשיות, כמו להביא שלום עולמי (במיוחד אם היא זכתה בתואר מלכת היופי), לשבת על כוס קפה עם חברה, ולשפוך כל פרט ופרט שעבר בנבכי נשמתה במשך היממה האחרונה, וכמובן לשרוף מיטב מזומניה על הסיילים הגדולים של העונה.

 

פעם היינו בכלל נשמה אחת שלמה

ובכל זאת, ממה נובעים ההבדלים בין נשים לגברים? לא מחינוך, לא ממוסכמות חברתיות, ואפילו לא בגלל מבנה המוח השונה. כל אלה הם רק תוצאה ממבנה הנשמה. הזוגיות באור הקבלה מגלה, שעד כמה שזה לא נראה, כולנו, גבריםונשים, היינו פעם לפני שנים מאוחדים בנשמה אחת שלמה, מלאה באהבה. בהמשך הדרך התפצלה הנשמה הזו לשני חצאים שמשלימים זה את זה: חלק גברי וחלק נשי.  

אז נשים וגברים יש בעולם, אבל איפה בדיוק נכנסת ההשלמה ההדדית לתמונה? הגבר מתוקף טבעו, בעמקי ליבו, רוצה להעניק לאשה את כל מה שהיא רוצה. אי לכך ובהתאם לזאת, האשה, מתוקף טבעה, היא בעלת רצונות גדולים ומפותחים יותר מהגבר. זאת כדי שיהיה לגבר שלה "שדה עבודה". זה משהו פנימי, שלמעשה אין לנו עליו שום שליטה. נכון שמאז האדם הניאנדרטלי, שהביא צבי על הכתף לאשתו הקדמונית, האבזור קצת השתנה, אבל הטבע הפנימי נשאר בדיוק כמו שהיה.

אז מה קורה בימינו, כשנשים מרגישות שהן כבר יכולות לספק לעצמן את כל מה שהן רוצות? הגבר מרגיש מיותר. וההשלכות של הרגשה כזו הרי ידועות ומוכרות... 

 

משהו בתפקוד המשותף שלנו לא בסדר

אז אם נבראנו שונים, ויש לנו תפקידים משלימים, ובכל זאת הזוגיות והנישואים נמצאים במשבר שהופך לאיטו לחוסר אונים, המסקנה המתבקשת היא שמשהו בתפקוד המשותף שלנו לא בסדר. ותאמינו לי, למסקנה הזו הגעתי אחרי שנים של היכרות מעמיקה עם מערכות יחסים, שכביכול היה בהן הכל, אבל למעשה הן היו ריקות מבפנים. 

כדי שגבר ואשה יוכלו להחזיק מעמד יחד לאורך זמן, הם צריכים לפנות מקום זה לזה, לכבד את הטבע הפנימי ולתת לו להיכנס לפעולה. זה לא אומר שמעכשיו אשה לא משיגה כלום בעצמה, לגמרי לא. אלא שהיא מודעת לתשוקה המופלאה של הגבר שלה להעניק לה כל טוב והנאה.  

ומעל לכל זה, זוג צריך שתהיה לו מטרה משותפת, והיא – לחזור להיות אחד שלם והרמוני, כמו שהיינו לפני שהתפצלנו לזכר ונקבה. כדי להגיע לאותה אהבה שלמה נדרש תהליך התפתחות משותף, שבמהלכו שני בני הזוג גדלים ומגלים את עצמם. אחרת כל אחד מטפח את המטרות הפרטיות שלו, וכך תופס כיוון, בלי משים, והפער ביניהם רק גדל עם השנים. עד שנמצאים שני זרים, שכל אחד חי בעולם משלו, וחולק מתוקף ההרגל קורת גג משותפת עם אותו אדם שפעם, מזמן, עמד איתו תחת החופה...

 

נכתב על ידי שלי פרץ שחקנית, סופרת וכתבת "קבלה לעם"